<h1>ספר דת הנקרא עץ חיים למהר"ח או"ז</h1>
<h2>דף ט.</h2>
[על הגליון] ועל שכתבתי שפסק ר"ת בב"ח אי אית ליה זוזי לא מצי לסלוקי אלא בזוזי והיכא דא"ל הלוה לית לי זוזי אם משביעין אותו אם לא וכתבת דאין משביעין אותו משום (דאיכא) [דליכא] דררא דממונא אם משום הא לא איריא שהרי פסק ר' (בלישנא) [כלישנא] קמא [שבועות מ' ע"ב] דאפילו היכא דליכא דררא דממונא משביעין גם ר"ת חזר בסוף ימיו וכן עמא דבר מהר"מ.
<h2>דף טו:</h2>
אמרו רבותינו כל תיקו וספיקא דממונא לקולא וכל מקום שאמרו רבותינו המוציא מחבירו עליו הראיה אם קדם חבירו ותפס מחבירו שלא כדין מוציאי' אותו מידו ואפי' אם יש לו משכון לא הוי מוחזק כדאיתא פ"ק דב"מ [ו' ע"א] על ספק בכורות אם תקפו כהן מוציאין אותו מידו וכן אמר רבה וגם אביי הדר בי' ותפיסה שאדם מוציא שלא בדין לא מהניא אותה תפיסה לאחר למימר המוציא מחבירו עליו הראייה אבל לגבי מגו מהניא כגון אם תפס שלא בעדים כדאיתא פ' חזקת הבתים [ל"ג ע"א] גבי רבה בר שרשום והא דאיכא פ"ק (דב"מ) [דב"ק ט"ו ע"ב] אי תפס לא מפקינן מיניה היינו דוקא במקום שהנתבע היה מחויב בדין אלא לפי שאין דנין דיני קנסות בבבל [ו]בזמן הזה אפי' תפס משום תביעה מפקינן מיניה והא דאיתא אי תפס לא מפקינן מיניה פר"ת לפי שתפס המזיק עצמו ומיירי בנזקי שור תם לפי שאינו משלם אלא מגופו דהלכה כר' עקיבא דאמר יוחלט השור והוא יהיה מיד שלו ואפילו להקדשו לפי שהכתוב זיכה לו כדכתיב [שמות כ"א] והמת יהיה לו כך הוא בפרק המניח [ל"ג ע"א] וגם עובר על לאו [דברים כ"ד] לא תבא אל ביתו.
<h2>דף כ.</h2>
אדם שהניח מעות אצל חבירו ולא א"ל להרויח בהם אסור להרויח מהם ואפילו ייחד לו משכון כי לא נתן לו רשות להשתמש כי ההיא דפ' אילו מציאות [כ"ט ע"ב] דקאמר ביד רחבה הוו זוזי דיתמי ושאלן להשתמש בהם ומסיק דלא התירו במעות אבדה הואיל ולא טרח בהו ופשיטא שהיה רוצה להתחייב באונסי' ואע"פ שהלכה כר' טרפון היינו דוקא בדמי אבדה הואיל וטרח בהו לעובדה ולשמרה ומ"מ אם עבר ונשתמש לא ישלם הריוח לפי דהוי כמו [ב"ק כ' ע"א] הדר בחצר חברו שלא ברשותו ואע"ג דפלוגתא היא ולא איפסיק מ"מ ספיקא דרבנן הוא ואזלינן לקולא.
אדם שיש לו מעות בפקדון ואינו רוצה לפורעם וביטל אותו מן הריוח אינו חייב לשלם לו את הביטול דהוי כמו גרמא בנזקין אבל (עם) [אם] עשה סחורה בהם והרויח בהם חייב לשלם לו את הריוח וכן איתא בירושלמי [ב"מ פ"ה ה"ג] המבטל כיס חבירו אין לו עליו אלא תרעומת ואם יש עדים שעשה סחורה בהם חייב לשלם את הריוח וכמו כן חייב אם אינו רוצה לשבע שלא הרויח בהם ודוקא כשהוא תובע לו מעותיו והוא מעכבם ובטלם אבל אדם שהניח מעות אצל חברו והלך הוא למדינת הים אינו חייב לשלם לו את הריוח דהוי כמו [ב"ק כ' ע"א] זה נהנה וזה אינו חסר דפטור וכן אמר רב נחמן בפרק איזהו נשך [ס"ד ע"ב] אפילו כשיבטל לו מעותיו נר' שיש לו לתת שכר טורחו מאחר שזה שואל מעותיו וכן משמע נמי [ב"ב קמ"ד ע"א] גבי רב ספרא דעביד עסקא בזוזי ומסיק לא שבק (גרמיה) [גירסיה] וטרח לאחריני הא לאו הכי יש לו לשלם שכר טרחו אבל אם באו לידו מעות חבירו וחבירו אינו יודע שבאו לידו נר' דיכול להרויח מהם ובלבד שלא יקבל עליו כל האחריות ויהיה לוה אותם עבורו וכן נמי אמרי' גבי מעות של צדקה [ערכין ו' ע"א] עד שלא באו ליד גבאי מותר לשנותן ומותר להלוותן וכמו כן יכול ללוות אילו המעות אבל אין יכול לקבלם לחצי שכר בלא רשותו דא"כ יהיה אותו האיש קרוב לשכר ורחוק להפסד מאחר שכל אחריות המעות על זה כי דין כל מחצית שכר הוי פלגא מלוה ופלגא פקדון וזה אינו יכול לעשות בלא רשותו.
<h2>דף כז:</h2>
[על הגליון] וששאלת נמי אי עביד אינש דינא לנפשי' דע כי רבותינו שב[ש]פיר"א רצו לומר שמי שנתחייב לחברו יכול להענישו ולעשות דין לעצמו וכתבתי להם לא תתלו בוקי סריקי (דרב) [ברב] נחמן שא"כ עשיתם רב נחמן טועה בדבר משנה דתני' פרק המקבל [קי"ג ע"א] המלוה את חבירו לא ימשכננו ואפי' שליח ב"ד אנתח נתוחי ותו לא ואפילו מקרא נמי לא קרא דכתיב [דברים כ"ד] בחוץ תעמוד אלא נ"ל דלא שייך עביד אינשא דינא לנפשי' אלא בחפץ (המסדר) [המבורר] שהוא שלו וכי האי גונא כל הני דפ' המניח [כ"ז ע"ב] שבכל מקום שאדם שהחפץ שלו יקיימנו אבל לא יוכל למשכנו בדבר אחר בשביל חובו אלא בשליח ב"ד והודו לדברו ת' מב"ב.
<h2>דף מו:</h2>
[על הגליון] נזקקין לתובע תחלה פי' הראב"ד כגון ראובן שתבע שמעון לדין ולא מצא ראובן ראיה לדבריו והדין נוטה לזכות שמעון ואומר ראובן שאינו רוצה שיפסקו הדין שמא היום או מחר ימצא ראיה או עדים או שמא שמעון יודה לו ושמעון תובע שיפסקו דינו נזקקין לראובן ושומעין לו שלא לפסוק הדין ואי זילי נכסי' מחמת שהוציא ראובן קול עליו נזקקין לשמעון אדר"ת. פי' רש"י נזקקין לתובע תחלה כגון המלוה תובע ללוה (והמלוה) [והלוה] טען משכון הי' לי בידך וי"מ שמדבר בנתבע סמ"ג.
<h2>דף קב.</h2>
אדם שיש לו מעות בפקדון ואינו רוצה לפורעם וביטל אותו מן הריוח אינו חייב לשלם לו את הביטול דהוי כמו גרמא בנזקין אבל (עם) [אם] עשה סחורה בהם והרויח בהם חייב לשלם לו את הריוח וכן איתא בירושלמי [ב"מ פ"ה ה"ג] המבטל כיס חבירו אין לו עליו אלא תרעומת ואם יש עדים שעשה סחורה בהם חייב לשלם את הריוח וכמו כן חייב אם אינו רוצה לשבע שלא הרויח בהם ודוקא כשהוא תובע לו מעותיו והוא מעכבם ובטלם אבל אדם שהניח מעות אצל חברו והלך הוא למדינת הים אינו חייב לשלם לו את הריוח דהוי כמו [ב"ק כ' ע"ב] זה נהנה וזה אינו חסר דפטור וכן אמר רב נחמן בפרק איזהו נשך [ס"ד ע"ב] אפילו כשיבטל לו מעותיו נר' שיש לו לתת שכר טורחו מאחר שזה שואל מעותיו וכן משמע נמי [ב"ב קמ"ד ע"א] גבי רב ספרא דעביד עסקא בזוזי ומסיק לא שבק (גרמיה) [גירסיה] וטרח לאחריני הא לאו הכי יש לו לשלם שכר טרחו אבל אם באו לידו מעות חבירו וחבירו אינו יודע שבאו לידו נר' דיכול להרויח מהם ובלבד שלא יקבל עליו כל האחריות ויהיה לוה אותם עבורו וכן נמי אמרי' גבי מעות של צדקה [ערכין ו' ע"א] עד שלא באו ליד גבאי מותר לשנותן ומותר להלוותן וכמו כן יכול ללוות אילו המעות אבל אין יכול לקבלם לחצי שכר בלא רשותו דא"כ יהיה אותו האיש קרוב לשכר ורחוק להפסד מאחר שכל אחריות המעות על זה כי דין כל מחצית שכר הוי פלגא מלוה ופלגא פקדון וזה אינו יכול לעשות בלא רשותו.
<h2>דף קז.</h2>
וכן נמי לא אמרינן מיגו במקום עד אחד דאין לומר שיהא נאמן במגו דאי בעי טעין נאנסו או דבר אחר היכא שיש עד אחד שמכחיש אותו מיגו אף על פי שאם היה טוען אותו טענה הוה מהימן מ"מ לא מהימן במיגו היכא דיש העזה גדולה כמו דלא אמרינן במודה מקצת שיהא נאמן [במיגו] דכופר הכל וכן נמי משמע גבי רבה בר שרשום פ' חזקת הבתים [ל"ג ע"א] דקאמר לקוחה היא בידי לא מצי אמר דהא נפיק עליה קלא דיתמא היא ולא היה מעיז על כך וכן נמי משמע גבי נסכא דר' אבא [ל"ד ע"א] דאין נאמן למימר דדי חטפי במגו שיכול לומר לא חטפתי לך ואז היה נשבע להכחיש העד משום דלא היה מעיז על כך אע"ג דקאמר פר' המוכר את הבית [ע' ע"א] דנאמן לומר פרעתי במגו דנאנסו אף הפקיד לו בשטר מיהו היכא שהוא (מעיד) [מעיז] בדבריו אם הוא משקר כמו כן יש לנו לומר במיגו שיכול להעיז כגון הני חושלי [ב"ב ל"ו ע"א] דקאמר יכול לטעון עד כדי דמיהן במיגו דיכול לומר לקוחים הם בידי ואעפ"י שהוא העזה מאחר כמו כן בדבריו היה העזה אם היה משקר כגון לפי שהיה טוען שאכלו עד כדי דמיהן ("וטעמים גדולים וסברות גדולות יש לשא ולתן בדברים להבין ולפי ראות עיניהם יש לצדק הדין ויעשו שלא יהיה הדין מרומה ועל זה נאמר [ב"ב מ"א ע"א] כגון זה פתח פיך לאלם").
והתובע לחבירו פקדון וכפר בו ואין לו עדים לפרש"י הוא חייב שבועה דאורייתא מאחר שהוא יכול (להעיד) [להעיז] ור"ת פירש דאינו חייב שבועה כי אם בכפירה במקצת (והודעה) [והודאה] במקצת ונפקא מנה לענין מיפך שבועה לגבי מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע ולגבי שכנגדו חשוד על השבועה כמו שכתבתי למעלה.
<h2>דף קיב.</h2>
אדם ששואל בהמת חבירו ומת תוך ימי שאילתה בניו משתמשין בה כל ימי השאלה וכן בשכירות ואם מתה אין חייבי' באונסי' ואפי' הניח להם אחריות נכסים לפי שיש ב' לשונות פר' אלו נערות [ל"ד ע"ב] וספק ממונא לקולא ונוקי ממונא בחזקתו ועוד דרב פפא אמר דאין חייב באונסין משעת שאילה עד שעת שנאנסה ומאחר שהיא שאולה והיתומים לא שאלוה פטורים הן מאונסים אבל בהלואת מעות פשיטא דמשעת הלואה נתחייב באונסין וכן בנין חייבין באונסי' אם מת דמעות להוצאה נתנו כדאמ' [כתובות פ"ד ע"א] דמלוה להוצאה נתנה ומשעת הלואה נתחייב באונסי' אבל בכל דבר שאלה שמחזירים בעין כמו שהוא בנים פטורים כרב פפא וכלישנא אחרינא.
<h2>דף קיד.</h2>
גוי שגנב ומכר לישראל יש לו להחזיר במה שקנה ואם ידע שגנב אותו לישראל וקנאו הפסיד מעותיו ויחזירם בלא דמים אבל אם גנב אותם ממנו ואנחנו יודעים שאותו ישראל נתייאש זה שקנאם הרי אילו שלו אבל אם הם ספרים של ישראל ובא הגוי ומכר אותם לישראל צריך להחזיר במה שקנה אותם כדאמרינן [ב"מ כ"ד ע"ב] גבי נהר כיון דישראל סכרו ליה וישראל כרו ליה לא מייאש ואם בא בעל הספרים או בעל הגניבה והתרה לכל אל תיקחו גנבתי כי יחזירם אלי בדמים מועטים והלך אחד וקנה חייב להחזיר בדמים מועטים כפי שהיה רוצה לתת לגוי כי מאחר שהוכר הגנב ובא זה ולקח ממנו איהו אפסיד אנפשי' אבל בקרקע יש דין אחר לפי שקרקע אינה נגזלת.
<h2>דף קטו.</h2>
אדם שגנב ומכר והקונה לא ידע שבאו מגנבה ולקחום הבעלים ישלמו מה שקנה משום תקנת השוק ואם ידע הגנבה וקנאם הפסיד מעותיו ויחזיר המקח אבל אותו שמכר יחזיר לו הדמים כי קיימל"ן [ב"מ ט"ו ע"ב] הכיר בה שאינה שלו ולקחה מעות יש לו ולא אמרינן מעות מתנה ואם גנב ופרע לאדם בחובו או בהקפו חייב לשלם כי אדעתא דהכי הלוה לו והוא ילך ויתבע מעותיו והלואתו.
<h2>דף קטז:</h2>
אם נפלה דליקה בעיר ואדם אחד זירז עצמו והציל ובעלי' לא היו יכולים להציל מה שהציל הציל לעצמו וכן בספינה המטורפת בים וכן בשיירא שבאו עלי' לסטים ובא אחד והציל מידם מה שהציל הציל לעצמו וכן הדין ביהודי שתפסו השר שלו והניח מעות בביתו ולא יכול להציל לא הוא ולא שלוחו ולא אנשי ביתו ובא אחר והציל הרי זה שלו דהלכה כר' שמעון בן אלעזר דאמר [ב"מ כ"ד ע"א] המציל מן הארי ומן הדוב ונמר ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר והמוצא מעות במקום שרבים מצוים שם הרי אילו שלו ומיירי דוקא כשהבעלים מתייאשים פי' שיודעים הענין ומתייאשים אבל אם אינם יודעים שבאים לשם הוי יאוש שלא מדעת דלא הוי יאוש וכן פי' בהגוזל בתרא [ב"ק קט"ז ע"ב] היכי דמי אי (דאין) יכולים להציל פשיטא ואפי' אם יכולים להציל ע"י הדחק ואמר האחד אני אציל לעצמי ושמעו בעלי' ולא מיחו הרי אלו שלו אבל אם לא ידעו הבעלים זה הענין א"כ הוי יאוש שלא מדעת דלא הוי יאוש.
<h2>דף קיח.</h2>
אדם התובע הלואה יכול לתובעו אפילו חוץ ליישוב ואפילו במדבר אבל פקדון אינו יכול לתבעו אלא במקום שהפקידו בידו וכמו כן אינו יכול מלשלם אלא במקום המשתמר.
אדם התובע ממון לחברו ואמר איני יודע אם אני חייב לך פטור ומ"מ ישבע שאינו יודע אם הוא לו חייב אבל אם אמר וודאי לויתי ממך אבל איני יודע אם החזרתיך אם לאו חייב לשלם מאחר שזה טוען ברי וזה טוען שמא דברי ושמא ברי עדיף כי אף אותו שמא גרוע הוא שהיה לו לידע אם החזירם אם לאו וכן נמי גבי פקדון אם אמר איני יודע אם הפקדת אצלי אם לאו פטור וכן נמי גבי גזלן אם אמר איני יודע אם גזלתיך אם לאו פטור אך אמר איני יודע אם החזרתיך אם לאו חייב לשלם מטעם דפ'.
[על הגליון] ועל שכתבתי שפסק ר"ת בב"ח אי אית ליה זוזי לא מצי לסלוקי אלא בזוזי והיכא דא"ל הלוה לית לי זוזי אם משביעין אותו אם לא וכתבת דאין משביעין אותו משום (דאיכא) [דליכא] דררא דממונא אם משום הא לא איריא שהרי פסק ר' (בלישנא) [כלישנא] קמא [שבועות מ' ע"ב] דאפילו היכא דליכא דררא דממונא משביעין גם ר"ת חזר בסוף ימיו וכן עמא דבר מהר"מ.
<h2>דף קיט:</h2>
אין לוקחים מן הצובע אירין ונימין ולא כל דבר שאנחנו יכולים לתלות שמא גנבם ואם לקח וידע שהם גנובים הפסיד מעותיו ויחזיר המוכר לו כמו שפי' למעלה ויש ללמוד שהנושא האלמנה ויש לה בנים מבעלה שמת שאסור לשאת אותה אם היא נותנת דמים יותר מכדי כתובתה לבעלה כי הם באים מגנבה ואם לקחה אדם ונותנה לו מעות יותר מכדי כתובתה מבעלה הראשון חייב להחזיר ליורשי' בב"ד ואין לתלות ולהקל שמא הרויחה בהם מכתובתה שהרי מעשה ידיה ליתומי' מאחר שהיא ניזונית מהם כדאיתא בכתובות [צ"ה ע"ב] ואפי' אינה ניזונות מ"מ היא ניזונת אם תהיה רוצה ויכולה ליתבע מהם בב"ד ואם שהתה ג' שנים יש לומר שמחלה להם מזונותיה ואם היא רוצה שיהיו מעשה ידיה שלה צריכה שתאמר בב"ד ראו מה שהניח לי בעלי הריני עושה ואוכלת אז מעשה ידיה לעצמה כדאמ' בכתובות [בירושלמי פי"א ה"א] ועל זה נכשלו כמ"ה גדולי"ם וה"קב"ה ימחו"ל לה"ם ולנ"ו ולכ"ל ישרא"ל עונותינ"ו ויזכו"ר לנ"ו זכות"ם.
